מכתב לחיזוק עצמי 

שוב מוצאת עצמי עצובה... שואלת מדוע, ואין לי כל תשובה.. כועסת על עצמי משום שמאפשרת לתחושות המזיקות להתפשט, ולהרוס כל חלקה טובה. מדוכדכת מכך שלא מבחינה באור המבצבץ מקצה המנהרה.. מה קורה לי? במה אני מתעסקת?

 מסתובבת במרכול סהרורית, מודעת להבעת פניי המשקפות הבעה חמוצה, לא מרוצה.. אומרת לעצמי: "די כבר, תפסיקי עם זה, זו לא את"! מבחינה באנשים מביטים בי, והם רואים לא באמת אותי. רוצה לצעוק: "תקשיבו, זו לא אני.... אתם באמת לא מכירים את מי שאני"..

הופכת והופכת בראשי, למה זה קורה לי..? יודעת שלכל דבר ישנה סיבה, גם אם לעיתים מתגלה כחבויה. חולפות במוחי אין ספור מחשבות... ובהתחלה מלמלת לעצמי את המנטרה הרגילה:"הכל, הכל לטובה". אך עדיין קיים מין כאב...עדיין מרגישה את החלל, החור שנוצר לו בלב.... מנסה בכל דרך לרומם את התחושה:"התמקדי בכל הטוב הקיים... עדיף להיות בשמחה"!

אבל אולי מרמה עצמי? יתכן שאני חיה בעולם משלי, מנותקת מכל מה שאמיתי, עולם דמיוני מלא בפחדים ויצורים מפחידים.. אבל בעצם ממה פוחדת? אולי אני מדחיקה, דוחה איזו התמודדות לא רצויה? אבל זה לא מרגיש לי כך.. מה כ"כ מפריע לי? אינני יודעת אם.. רק שניה... אולי זה? מי אני בכלל? מדוע לפתע הכל נראה צבוע בצבע עמום? למה לא רואה את הכל נפלא כמו שרק אתמול היה? מה השתנה? 

למה מתייסרת ולא מרפה, מתעקשת בכל זאת לקבל תשובה. "שחררי", אומרת לעצמי, "התשובה תתגלה", חבל לבזבז זמן יקר על שאלות שמן הסתם ישיבו את פניי ריקם. הרי התשובה לבסוף תגיע, ואם לא במוקדם, אז קצת יותר מאוחר. כל דבר מגיע בזמנו, ובאמת מיותר לבהות כך סתם בחלל כי לא צומחת מכך שום טובה. כך או כך, כל מה שצריך לקרות יקרה, ואני ברגע זה לא חייבת לקבל מענה.

אומרת לעצמי: " היי את, כן את, גשי כעת לחדר האמבט, וסגרי הדלת מאחורייך. התיישבי אל מול המראה, הביטי בה, בחני עצמך, באמת הקדישי מבט. נסי לגלות מקומות חדשים בהם עוד לא ביקרת וחקרת. התבונני בפנייך, הביטי בעינייך - באמת העמיקי מבט. הנה את, רק את אל מול עצמך".

 תאהבי את הדמות המשתקפת אלייך, קבלי עצמך, את נהדרת בדיוק כפי שהנך, לא תלויה בדבר חיצוני, לא במחשבה, לא במבט ואף לא בשום אמירה. ראי עצמך בדיוק כפי שאת, נקיה וזכה, נשמה ראויה. את בעצמך עולם ומלואו, יקום שלם הנבנה כל יום מההתחלה.

הביטי לתוכך, הכירי בעצמך, היי ערנית, קשובה ומודעת למחשבותייך. וכן, היי זהירה בצעדייך. האזיני לאותם קולות פנימיים, הם המדריכים האמיתיים. מקדי מחשבותייך, והיי חזקה. חשבי רק על מה שמשרת אותך, ומה שמקדם אותך הלאה לכיוון מטרתך. אל תפלי לפחד ולתחושות הספק, הם המייצגים את אויבייך, הם בעצמם שליחם של הלוחם באור המנסה בכל דרך להסיט, לבלבל, ולגרום לך לפקפק בעצמך וביכולתיך, ומכך לא לבטוח בדרך הנכונה - בדרך בה את באמת מאמינה.

יהיו עוד ימים רבים בהם תחושי בלבול, תסכול ואף עצב נורא. אבל תמיד, תמיד שנני בליבך: "גם זה יעבור.." כיון שאף רגע אינו דומה למשנהו, ושום מצב לא נותר אותו הדבר.

 לטוב ולרע הכל זמני, ארעי, ובר חלוף, וטוב שכך.

 זכרי כי הבורא תמיד איתך, שימי מבטחך עימו באמונה שלמה, מתוך כניעה מלאה הנובעת מביטחון שקט, שאת אכן כן מוגנת. את יודעת ומרגישה כי צעדייך מודרכים, וכי הקולות המובילים אותך הם אכן אמיתיים. את בסדר, והכל, הכל רק לטובה.

עמוק בליבך הכירי בעובדה כי קיימים בך כוחות אין סופיים להגשים כל מטרה, וכל יעד בו את באמת חפצה. כעת גשי למלאכה בביטחה, ואת כולך ספוגה באהבה טהורה. 

נשמתי, אוהבת אותך,

אני.